<h1>רי"ץ גיאת הלכ' אבל</h1>
<h2>דף ג:</h2>
אמר רבה בר רב הונא אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים, פי' שאין נמנעין מלספוד. והני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא ויום שמועה בפניו דמי. אמר רב משה איזהו ת"ח [עי' תענית י:) כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר ואפילו דכלה.
<h2>דף כג:</h2>
ונשאל מרב פלטואי נוהגין אצלנו בשעה שחוזרין מבית הקברות רוחצין ידיהם קודם כניסתם לבתיהם ויושבין על הדרך מה טעם יש, והשיב אין צריכין לרחוץ ואם נהגו ורחצו אין בכך כלום, וכשאמרו חכמים (ב"ב ק:) במי שחוזר מאחורי המת צריך ליישב ז' פעמים לא אמרו אלא במי שהולך לבית הקברות ובחזירתו ובקרובים וביום ראשון ובמקום שנהגו, וצריך לישב ז' כנגד הבל הבלים מפני שהרוחות מלוות אותן ובכל שעה ושעה שיושבין בורחין מהן. ואמר רב האיי ובתר דשכיב שכבא לא נהגו מעולם בבבל לקנח ידיהם בעפר וכן אנו רואים דמאן דעביד הכי אין בו כלום אלא שרי (לא עביד) [למיעבד]. וכמה דלא קבור שכבא לא רגילי אינשי בשאלת שלום אלא אמרי להדדי תנצר מכל צרה, אבל לבתר דהדרן איכא דאמרי הכי ואיכא דשאלי בשלומ' ולא שמע לן דאית ביה משום מזיקים, אבל נטילת ידים לבתר הכי ליכא אלא למי שנשאו במטה בלבד. ת"ר (ב"ב ק:) אין פוחתין מז' מעמדות ומושבות למת כנגד הבל הבלים, עמדו יקרים עמדו שבו יקרים שבו, ואוקימנה בקרובים וביום ראשון בבית הקברות ובמקום שנהגו אבל ברחוקים ואי נמי בעיר ולא ביום ראשון ובמקום שלא נהגו לא. ותנן (מגילה כג:) אין עושין מעמד ומושב אלא בעשרה, מ"ט כיון דבעי למימר עמדו יקרים עמדו שבו יקרים שבו בבציר מעשרה לאו אורח ארעא, ש"מ מעמד ומושב הוא דצריך י' אבל קבורת המת והלואתו בכל דהו סגי ליה בדלא אפשר.
<h2>דף כח:</h2>
בן כ' שנה מקלסין לפני מטתו, בן ארבעים יוצא כחתן, בן ע' יוצא כאב ואין יוצא כחתן. רש"א תינוק שבא לכלל זכות וחובה תולין לו במעשיו ואם לאו תולין לו במעשה אבותיו, והאשה תולין לה במעשה אבותיה או במעשה בעלה, וחכם תולין בחכמתו וביראתו. והתם (סוטה מח:) אמרינן כשמת הלל אמרו עליו הוי חסיד הוי עניו תלמידו של עזרא, ועל שמואל הקטן הוי חסיד הוי עניו תלמידו של הלל. וריש לקיש (מגילה כח:) ספדיה לההוא גברא דהוי תני הלכתא כ"ד (שור אתא חי) [שוראתא וי] חסרא ארעא דישראל גברא. ונשים נמי נספדות. דאמר (מגילה שם) רפרם ספדיה לכלתיה בבי כנישתא ור"ג הספידה לאמו של בן זזא הספד גדול, ודאמור עלה לא מפני שהיא ראויה לכך, על הספד גדול הוא דהדר, לא על שאין סופדין נשים.
<h2>דף כט.</h2>
ומבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת הכלה. בד"א בשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין, וכמה כל צרכו תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי, איכא דאמרי תריסר אלפי גברי ומנייהו שיתא אלפי שיפורי, ואית דאמרי נטילתה כנתינתה מה נתינתה בס' רבוא אף נטילתה בס' רבוא. והנ"מ לכבוד מאן דקארי ותני אבל מאן דמתני לית ליה שיעורא. ובפסוקות ובגדולות נמי ואי לא קרי כי איכא דמעסקי ביה לא מבטלינן ואי ליכא דמעסקי ביה מבטלינן. ואמר רב נטרונאי כי איכא שכבא דלא בר תורה הוא ואפילו אתתא ואפילו ינקותא וינוקא ואיכא רבנן רברבי דגרסי וליכא שאר אינשי דמלוו ליה לבית הקברות אלא פחות מעשרה מיחייבי לאבטולי ולאלווייהו, דאי בר תורה [הוא] לא סגי ליה בעשרה ולא בעשרים אלא כד אמור רבנן מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה. ובירושלמי במסכת כלאים (פ"ט) אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבהמ"ד, ר' יוסי הוה יתיב ומתני והוה תמן מיתא ומאן דנפיק ליה לא אמר ליה כלום ומאן דיתיב לא אמר ליה כלום. והתם (מגילה ג:) אמרינן תלמוד תורה ומ"מ מת מצוה עדיף מדתניא מבטלין תלמוד תורה וכולי, אלמא למת מצוה מבטלין ואפילו עם הארץ ק"ו למאן דקרי ותני אבל מת בעלמא דלא קרי ותני לא מבטלין. מקרא מגלה ומת מצוה מת מצוה עדיף דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. ובאבל תניא יתומה לשאת ויתומה לארס יתומה [לשאת] קודם. שבוע הבת ושבוע הבן שבוע הבן קודם. המת והמילה המילה קודמת שזו מצוה לחיים וזו מצוה למתים. וכן המת והכלה הכלה קודמת. המלך והכלה המלך קודם שהכל חייבין בכבודו של מלך. בית המשתה ובית האבל בית המשתה קודם ואם יש לו פרנסה בית האבל קודם. אבל וחתן אבל קודם מפני שהחתן אוכל ומאכיל את אחרים שנ' (קהלת ז') טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה, ומאי [שם] (כתובות עב.) והחי יתן אל לבו דברים [של מיתה] עביד דיעבדון לך לוה דילוונך קבור דיקברונך.
